Please reload

הורים רבים מביעים דאגה מתופעות לא אופייניות

תיאבון ירוד

יציאות קשות

יציאות רכות

כעס רב ואלימות

התעוררות באמצע הלילה

סיוט או פחדים

נגע על העור

ועוד אינספור תופעות שלרגע מדאיגות

 

ההמלצה היא לחכות ולהתבונן

התפתחות הילד היא כה דינאמית

ותופעות רבות הן זמניות

והן חלק מההתפתחות

תופעות רבות שנראות כ"תקלה"

יתבררו בהמשך כתיקון או איזון מקומי

ילד כועס ואף אלים לזמן קצר

זוכה לשחרור ממתח שעלול לקנן בפנים

אך מוטב להוציאו

ריח חריף ביציאות יכול להעיד על שחרור חום פנימי

נגעים בעור הם דוגמא טובה לצעד שנוקט הגוף

על מנת להתאזן

 

אני  מנסה להרגיע הורים אלו

ומציע להם לנקוט בגישה של התבוננות למשך שבועיים

אם הבעיה לא חריפה

רק לאחר שבועיים בערך

בהתאמה לחומרת הסימפטום

אפשר להניח שמדובר בתופעה

במקרים אחרים

עד שמנסים לפענח מה בדיוק קורה וממה הילד סובל

התופעה נעלמת ומופיעה אחרת

 

עלינו לסמוך על הילד

שיש לו את התבונה הפנימית

ואת היכולת הטבעית לרפא את עצמו

יתרה מכך

גוף האדם והנפש כה מורכבים

שאנו כהורים מוטב לנו יותר להתבונן

ולהיות מוכנים לרגע בו הילד לא מסתדר לבד

מאשר להתערב מיד כשמשהו נראה לא בסדר

זהו כלל שנכון בגידול תינוקות

כמו גם בהתייחסות לילדים בוגרים

הנטייה שלנו היא לעזור

אך העזרה שלנו אם היא מגיעה מוקדם מדי

לא מאפשרת לילד להיות עצמאי

מחלישה אותו

מעצימה את התלות בנו ההורים

ובסופו של דבר מכבידה על מערכת היחסים

בין הילד להוריו

 

אנו כהורים חפצים שילדנו יגיעו לבגרות

ויהיו עצמאיים ובריאים גופנית ונפשית

האם כשאנו ממהרים לעזור אנו מקדמים מטרה זו?

האם באמת תפקידו כהורים להקל על הילד

או שעלינו להכשירו לחיים עצמאיים

ואיך לנוכח חשיבה זו

אני כהורה נוהג כאשר מתעורר בעיה

רפואית או רגשית

האם אנו כהורים מאפשרים לילד להתפתח?

או שאנו בעיקר דואגים שהוא לא יסבול ולא ייפגע?

ולשאלה הקשה ביותר –

האם לנגד עיננו טובתו של הילד?

או שמא החשש שלילד יקרה משהו

והחשש שמה נכשל בתפקידנו כהורים, האם הוא זה שמניע אותנו?

האם כובד האחריות שבהורות

מביא אותנו לשכוח מה המטרה בגידול ילדים

האם המטרה היא הגנה על הילד

או שהמטרה היא להגן עליו אך גם להכשירו להיות עצמאי

 

הורים רבים מונעים מחרדה

חרדה זו מחלחלת ומקרינה אל הילד

חרדה היא גורם מעכב

במקרים בהם החרדה של ההורה היא לא נשלטת

על ההורה לטפל בעצמו

במובן זה הילדים הם הראי של ההורים

ומציעים לנו הלכה למעשה את השיעור של החיים

איך באמת להתמודד עם הבעיות שלנו עצמנו

 

במקרים רבים החרדה היא קלה

והיא נובעת מדפוס מחשבה

שאפשר לראות את מסלולו

ואפשר גם להסיט אותו בחזרה לדרך המלך

כי החרדה כלפי ילדנו היא מובנית

ילדנו מבחינה פסיכולוגית הם ההמשך שלנו

הם אנחנו

אך הם נפרדים מאתנו ואין לנו שליטה מלאה

עובדה זו - שמשהו שהוא חשוב לנו

יותר מאשר אנו חשובים לעצמנו

נמצא ללא שליטה

היא מאתגרת עד מאוד

 

האם ההבנה שהילד שלנו הוא חלק מאתנו

אך הוא צריך בשלב מסוים עצמאות מאתנו

היא הבנה שיכולה לתפוס אחיזה בדרך בה אנו מתייחסים לילדנו?

אני מאמין שכן

מדובר בהיגיון צרוף ופשוט

ואם מחדדים היגיון זה

ומוצאים דרכים לתרגלו

אנו יכולים לשנות את דרכנו

לא פשוט

לא פשוט בכלל

אבל נכון

 

מהצד כמטפל בילדים אני רואה

הורים שמתייחסים לילדיהם

בצורות שונות

כולם עושים כמיטב יכולתם

ובדרך בה הם מכירים

וחלקם עוברים על חוקים הכי בסיסיים

של התייחסות של בין אדם לחברו

דווקא אל מול היקרים להם ביותר

חלק מההורים משתמשים באיומים על הילד

ככלי זמין ושימושי

חלק סוחטים הבטחות מהילד

הבטחות שאין להן אחיזה במציאות

הרבה הורים לא מכבדים את הילד כאדם

אלא מתייחסים אליו כחפץ אהוב, חשוב ויקר

יש נטייה לא להקשיב לילד

למרות שלילדים רבים יכולת אבחנה טובה

הם פחות מבינים

אך תפיסת המציאות שלהם היא נקיה

היא רואים כאשר המלך הוא עירום

ואילו אנו נוטים לסדר את המציאות ע"פ הבנתנו

והרבה פעמים ע"פ צרכנו

 

אנו כמבוגרים נוטים לחשוב

אנו חושבים בהגיון

ומשמעות הדבר היא

שאנו משתמשים בניסיון העבר כדי לדעת מה נכון

חשיבה זו היא איטית ומותנית

הדרך בה ילדים תופסים את העולם

היא ישירה ובלתי אמצעית

פחות מניפולטיבית

ולעתים יותר נקיה ומדויקת